לזנות בבנות מואב. פרש"י ע"י עצת בלעם. וכתב הרמב"ן באמת כי הזנות הזה לא היה מזנות הנשים כי בעצת אנשיהם וגדוליהם נעשה ומזקני מדין היה להם כדכתיב במדינים כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ולכן יתכן שהיה בלעם בעצה שדעתו היה להרע לישראל וגם שהוא בעל עצתם ועל כן הרגוהו בחרב. אבל על דרך הפשט לא הזכיר הכתוב העצה בכאן רק הזכירה במה שאמר אחרי כן הן הנה היו לבני ישראל כאשר לא הזכיר הכתוב עצת מדין רק במה שאמר כי צוררים הם לכם שמזכיר מאין יצא להם הרעה ואמר שראוי לנקום מהם שעשו עמהם רעה גדולה שהחטיאום אבל פי' איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים הוא באמת כאשר פרשתיו. ויתכן עוד על דרך הפשט כי בלק בתחלה היה חפץ לקללם ולהלחם בהם וכאשר אמר לו בלעם כי לא יוכל להם והודיעו שלא יחריבו את ארצו רק באחרית הימים אז הוציא לחם ויין בערבות מואב ופיתה אותם כאילו היה אוהב להם וזהו בדבר בלעם כי בעבור דבריו עשה כן אבל מפני שהיה חפץ לקללם ונשכר לבלק על כן הרגוהו בחרב כי השכיר והשוכר שניהם לענש כמו שאמר ואשר שכר עליך וגו':
הרגו איש אנשיו. בירושלמי איתא דכל דיין אחד הורג שנים דהכי איתא בירושלמי דפ' חלק וכמה הן שופטי ישראל ז' ריבוא וח' אלפים ות"ר אמר לון כל חד מינכון ליקטול תרין נמצאו ההרוגים ט"ו ריבוא וח' אלפים ור' (?). ותמה הרמב"ן והלא אין דנין דיני נפשות בדיין אחד ועוד א"כ היו חסרים הרבה ואין החסרון שבחומש הפקודים עולה כ"כ אלא פי' איש את אנשיו שיהרגו השופטים כל הנצמדים כל ב"ד וב"ד ידין את שבטו. והנכון בעיני בפרשה כי מתחלה נאמר ויצמד העם לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל והחל הנגף והשם אמר למשה שישפטו השופטים ויתלו הנצמדים ולא יספה האף צדיק עם רשע ומשה צוה כן לשופטים וכאשר נאספו כל העדה פתח אהל מועד לעשות כדבר משה ועוד היה הנגף הווה בעם הקריב זמרי את המדיינית למרוד במשה ובשופטים והתחילו משה והשופטים לבכות ויעמד פנחס ויפלל ותעצר המגפה ולא נידון אחד מכל העם ביד השופטים כי השם אמר והוקע אותם וישוב חרון אפו מישראל וכבר שב אפו מהם ולכך לא הזכיר ויעשו כן שופטי ישראל. ויתכן שתהיה כונת הירושלמי לומר שיהיו ההרוגים לפי המצוה יותר מט"ו ריבוא לומר שהיו החוטאים רבים אבל חיסו עליהם בענין פנחס והנה נשארו מן הנצמדים והב"ה השמידם אחרי כן טרם עוברם את הירדן וזהו שכתוב כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו':
פנחס בן אלעזר וגו' בקנאו את קנאתי. שבהב"ה נאמר אל קנא שנוקם מעובדי ע"ז ואלמלא שקינא במקומי הייתי מכלה לישראל:
לכן אמור. לבני ישראל והודיע להם שהוא כהן לעולם: הנני נותן לו את בריתי. לפי הפשט הבטיח שלא יפחד מאחי זמרי וקרוביו אף כי הוא נשיא וגדול בישראל והיה לו רבי' שינקמו נקמתו. ושכרו יהי' שיהי' לו ולזרעו ברית כהונ' עול':
צרור את המדיינים. אמר צרור לשון יחיד ואמר: והכיתם. לשון רבים אמר צרור לשון יחיד רמז שעל ידך נעשית זו שכך צוה לה אביה אל תבעלי אלא לגדול שבהם שהוא משה ואמר והכיתם לשון רבי' שהם יכו אותם אבל משה לא יכם לפי שנתגדל במדין: בנכליהם. פי' הרמב"ן כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה הזאת כי בהם נתיעצו תחלה ונתנו להם העצה שתזנינה בנותיהן עמהם ויצמדו לבעל פעור. ועוד ששלחו להם בת מלכים לזנות וזה טעם ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם כי לולי שנעשה מדעת יועצי המלכות בת מלך מדין מה תבקש בערבות מואב ובשטים לזנות עם ישראל אלא בשביל שהיתה יפת תואר שלחו אותה זקני מדין שם כי אמרו בתואר אשה יפה רבים נשחתו. וקרוב הוא שהיה גם בלעם בעצה זו כי בשובו מארץ מואב עבר דרך מדין כי דרכו משם והיה מיועצי המלכות. ואולי נתעכב שם לדעת מה יהיה בהם ולפיכך מצאוהו במדין והרגוהו וכן נראה כי ישראל לא יהרגו המתנבא רק ברשות התורה אבל כאשר נאמר להם כי צוררים הם לכם בנכליהם הנה כל המתנכלים מחוייבי מיתה ולכן המיתו גם בלעם כי ידעו שהוא היה בעל העצה הרעה הזאת. והנה צוה הב"ה להנקם מהמדינים אבל על המואבים כבר הוזהר עליהם שנאמר אל תצר את מואב. ואני תמה על לשון ההגדה שאמרו בב"ק אל תצר את מואב וכי היאך תעלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות אלא נשא משה ק"ו בעצמו ומה מדין שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את מדין מואב עצמו לא כ"ש והרי קודם הוזהרו על מואב ממה שנצטווה עליו אל תצורם ואמר קומו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי לפניך את סיחון ואחר זה ראה מואב את כל אשר עשה ישראל לאמורי ואחר כל זה נצטוו' צרור את המדינים. וי"ל לפי שהיה גלוי וידוע לפני הקב"ה שמשה ידון זה הק"ו לכך הקדים והזהירו. והזכיר וקרבת מול בני עמון גם להזהירו עליהם שלא ידון הק"ו כי גם הם גמלו אותם רעה שלא קדמו אותם בלחם ובמים. ועל דרך הפשט עוד השם נתן ארץ עמון ומואב לבני לוט בעבור לוט אביה' ששרת את הצדיק וגלה עמו ולכך לא הרשו לעשו' להם רעה בארצם אבל מפני חטאם שרחקו את ישראל ולא קרבו אותם הענישם להרחיקם מעל עמו וצוה לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' מדה כנגד מדה. ור"א פי' ועל דבר כזבי בת נשיא מדין פי' צרור את המדין כי צוררים הם לכם במחשבתם הרעה ועוד כי יחשובו לעשות לכם רעה בעבור כזבי אחותם:
